זכאים ואח' נ' שיכון ופתוח_לישראל בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשה לשומת הוצאות, הנשענת על פסק הדין מיום 17.11.11 שניתן בתובענה קא עסקינן, במסגרתו הועברה שומת הוצאות ההליך להכרעתי, ונקבע כי התובעים זכאים לשיפוי מאת הנתבעים בשיעור של 25 אחוזים מכלל ההוצאות שתיקבענה (להלן: "פסק הדין" ; ראו בפסקה 37 לפסק הדין).

עסקינן בהוצאות שהוציאו התובעים, כפי שנקבע בפסק הדין, "...בגין תשלומים למומחה מטעם בית המשפט, לחברה שערכה במקום בדיקת הדמיה טרמית (2007) ולמר אפשטיין (לרבות שכר בטלה והוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט)..." (שם).

התובעים מבהירים כי בשים לב לכך שעסקינן בתובענה שהוגשה עוד בשנת 1998, לא עלה בידם לאתר את מלוא ההוצאות שהוציאו. לא התבקשה פסיקת הוצאות בגין בדיקת ההדמיה, הואיל והתובעים מבהירים כי הנתבעת היא שנשאה בהוצאות אלה. באשר לתשלומים למומחה מטעם התובעים, השמאי מר דן אפשטיין, מבוקשת פסיקת הוצאות בסך נומינלי של 625 ₪ נכון למועד הוצאתם ביום 15.7.09, שהם עשרים וחמישה אחוזים מן הסכום ששולם בפועל וזאת בגין חוות דעתו, וכן סך של 100 ₪ נכון ליום 1.11.11 (מועד עדותו), שהם עשרים וחמישה אחוזים משכר הבטלה שנפסק בגין עדותו. באשר למומחה מטעם בית המשפט, מר שמחה פלדמן, מבוקשת פסיקת ההוצאות הבאות (לפי חישוב של עשרים וחמישה אחוזים מכל הוצאה): סך נומינלי של 438.75 ₪ נכון ליום 7.7.99 וכן סך נומינלי של 292.5 ₪ נכון ליום 30.3.04.

עוד מבקשים התובעים להכיר בסכומים הבאים, בגין תשלומים למומחה מטעם בית המשפט, שעקב חלוף הזמן לא אותרו חשבוניות בדבר תשלומם (אף הם לפי חישוב של עשרים וחמישה אחוזים משיעור ההוצאה בפועל), אולם בעניינן הוצגו אסמכתאות אחרות, כדלקמן:

234 ₪ בגין תשלום לפי דרישת המומחה מיום 21.1.01 , אשר צורפה לבקשה כערכם היום; 263.25 ₪ נכון ליום 3.2.02, לפי דרישת המומחה, אשר צורפה לבקשה ; 295 ₪ נכון ליום 6.1.04 לפי דרישת המומחה, אשר צורפה לבקשה ; 362.5 ₪ שהם עשרים וחמישה אחוזים מסכום ששילמו התובעים בעבור ביקורת הנדסית שביצע מומחה בית המשפט, נכון למועד ההפקדה ביום 11.4.10, וזאת על פי אישור הפקדה שצורף ; 290 ₪ נכון ליום 2.11.11 בגין החלק היחסי כאמור לעיל מתוך סכום שהפקידו התובעים בעבור שכר טרחת המומחה בקופת בית המשפט.

בנוסף, מבקשים התובעים כי הנתבעת תישא בעשרים וחמישה אחוזים מהוצאות הפקת תקליטור וצילומי צבע שצורפו לתצהירי התובעים, בסך נומינלי של 72.5 ₪, על פי חשבוניות שצורפו, נכון לחודש נובמבר 2011.

סכומן המשוערך של כלל ההוצאות שהוצאו מגיע, אליבא דהתובעים, לסך כולל של 4,248.17 ₪ נכון ליום 20.12.11.

הנתבעת טוענת, כי שעה שבית המשפט תחם בפסק דינו את סוגי ההוצאות שתוכרנה ותישומנה, אין מקום להיעתר לכל בקשה שאיננה באה בגדרי המתחם שנקבע בפסק הדין (הכוונה לסוגיית הוצאות הפקת התקליטור וצילומי הצבע). עוד מתנגדת הנתבעת לשומת כל הוצאה שלא הוצגה לה חשבונית מס כדין. עוד, וכפי הנראה במשתמע, הסיקה הנתבעת כי עליה לשפות את התובעים בשיעור היחסי של הוצאותיהם כדי ערכו הנומינאלי בלבד. אולם כבר עתה יצויין, כי הנמקה של ממש לעמדה משתמעת זו לא ראיתי בתגובתה. יצויין, כי הנתבעת לא חלקה על שערוך סכום ההוצאות, כפי שהוצג בבקשת התובעים.

עיינתי בכתבי הטענות, על צרופותיהם, ובאתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ברובה.

תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") קובעת את המסגרת הנורמטיבית לדיון בענייננו, עת בית המשפט לא קבע את סכום ההוצאות בפסק דינו, כדלקמן:

"...הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת:

(1)אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או צילומו, דמי המצאת כתב בי-דין לפי תקנה 475א, מס בולים, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה — כפי שקבע המזכיר הראשי של בית המשפט לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין;

(2)שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט...." (שם).

בענייננו, וכאמור בהוראות תקנה 513 לעיל, שעה שבית המשפט תחם במפורש את גדרי ההוצאות שיש להכיר בהן (כעולה מפסקה 37 לפסק הדין), אין מקום לפסוק את הוצאות התובעים בגין הפקת התקליטור וצילומי הצבע.

יחד עם זאת, עמדתם העקרונית של התובעים באשר ליתר ההוצאות מקובלת עליי. נקודת המוצא לשומת ההוצאות היא, כי בעל דין זכאי לשיפוי בגין הוצאותיו, ככל שהן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. המדובר בהוצאות הריאליות – קרי, אלו שהוצאו בפועל או כאלו שבעל הדין התחייב לשלמן – ואשר היו מידתיות וחיוניות לשם ניהולו של ההליך המשפטי (ראו: תקנה 512 לתקנות, וכן השוו: בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא ; ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נצרת עלית פ"ד ס(1) 600 והאסמכתאות שם).

כשעסקינן בהוצאות ריאליות, ברי כי יש לפסקן כפי ערכן כיום.

באשר לחובת הראיה הנדרשת הרי שברי, כי על המבקש הוצאות ריאליות להציג ראיות לכאורה בדבר הוצאתן או ההתחייבות לשלמן. אולם, כטענת התובעים, לא מצאתי יסוד לדרישה להצגת חשבונית מס דווקא, ובוודאי שלא בגין סכומים שאין מחלוקת שהופקדו בקופת בית המשפט או שהועברו למומחה בהעברה בנקאית. הוא הדבר גם באשר להוצאות, שדרישות תשלום קונקרטיות בגינן הוצגו על ידי מומחה בית המשפט, מר פלדמן, וצורפו לבקשה. הוצאות, שחזקה כי אלמלא שולמו היה הדבר מקשה, לכל הפחות, על ניהול ההליך ואשר ממילא, ובמיוחד בהתחשב בחלוף הזמן מאז נוהלו ההליכים ובכך שעסקינן בהוצאות למומחה ששולמו במשותף על ידי שני הצדדים, חזקה כי הנתבעת יכולה היתה להציג ראיה לסתור בעניינן, ככל שסברה שאמנם תשלום מסויים לא שולם חרף דרישת המומחה. זאת, במיוחד שעה שלכל הפחות ביחס לחלקן כלל לא חלקה הנתבעת על תשלומן עת נוהל ההליך (השוו, למשל: נספח 9 לבקשה).

למסקנה זו יש ליתן משנה תוקף במיוחד שעה שהרציונל העומד בבסיס שומת ההוצאות הוא כי יש לאשר הוצאה ככל שהוצגה ראיה לכאורה לפיה בעל דין התחייב לשאת בהוצאה קונקרטית וכי הלכה למעשה עסקינן בהוצאה שנדרשה במסגרת ניהול ההליך [כך, למשל, די בהצגת הסכם שכר טרחה על מנת לשמש כבסיס ראייתי לפסיקת שכר טרחה על יסודו ; השוו: הודעת נוהל בדבר קביעת שכר-טרחת עורך-דין (6.2.98) פ"ד נא(1), 1].

שעה שבגין כל אחת מהוצאות המומחה הוצגו אסמכתאות מספיקות, כמפורט לעיל (כפי שאף הובהר בבקשה כמו גם בתשובת התובעים) איני רואה כל עילה למנוע מהתובעים את שיפויים הריאלי עבור ההוצאות שנפסקו במסגרת פסק הדין.